Episode Details

התשובה להכל, מבחינתו של המעצב אלכס פדואה, לשעבר ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, היא קודם כל ״כן״. ״אני חי בשביל לעצב, ומודה לאלוהים שבמקרה גם צריך את זה״.

את דרכו בעולם העיצוב החל פדואה בתעשיית הרכב, לאחר שסיים את התואר השני ב־RCA, ועם השנים התרחב לתחומים שונים, מבקבוקים לתינוקות ועד לסורקי סי.טי בבתי חולים. ״התהליך של העיצוב הוא אותו תהליך. פרויקט רפואי הוא אולי פחות זוהר ממכונית, ובקבוק לתינוק הוא לא נורא אקזוטי – אבל אני מרגיש אותו הדבר כלפי כל פרויקט. אני לא קם בבוקר כדי להציל את העולם, אני מתייחס למוצרים שלי כתירוצים לעשות משהו שאני אוהב״.

המשיכה לאסתטיקה, הוא מספר, היתה קיימת אצלו מאז ומעולם – אולי הודות לבית שגדל בו עם הורים שהגיעו מלונדון ומפריז ואולי הודות לחוסר בוויטמין B12 (כן, כן). כשהוא מתחיל לעבוד על כל פרויקט – המטרה שהוא שם לעצמו היא איך להיות שונה, איך לייצר את האקס פקטור. ״אני לא יודע איך אנחנו עושים את זה. גם כמורה לעיצוב – אני לא יודע ללמד עיצוב. אני נותן משימות והערות, והם לומדים לבד״.

בתהליך העיצוב הוא אוהב במיוחד את שני הקצוות: ״אני מאוד אוהב את ההתחלה, כשהכל פתוח – סקיצות ראשונות, גישושים, להפתיע את הלקוחות; ואוהב את הסוף – את הדובדבן שעל העוגה״.

בארגז החלומות שעדיין לא הגשים נמצא פרויקט במרחב הציבורי (״רציתי להיות ארכיטקט, אבל לא העזתי. הקטע הטכני הפחיד אותי״) ובינתיים הוא מנסה להצחיק אנשים או לפחות להעלות בהם חיוך – בין אם זה באמצעות אקווריום קטן עם דג זהב, או במקרה שאי אפשר – באמצעות אגרטל קטן עם ורד.