Episode Details

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א

שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף

כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו

תקציר השיעור:

א). כדהבאנו בשיעור לדף פ״ו סבר החוקר בנציון לוריא דתפילת העמידה נתקנה בעת גזירת היוונים, כדי לחזק מעמד הפשוטי העם שלא ימשכו אבתרייהו ויתיוונו לגמרי. וזהו כעין מה דמצינו בספרים העתיקים דנתחברו בעבור ה״פרויען און געמיינע [משורש ״אלגעמיינע״] מענטשן״. וכמו״כ מצינו באיגרת השמד של הרמב״ם שכתב דאין לדחות אלו שהמירו דתן מחמת אונס וחזרו, והביא ראיה דבעת גזירת היוונים שלא הרשו אותם לסגור דלתותיהם שלא יקיימו המצות בפועל, ואפ״ה קראם רשעים ביד ״צדיקים״ כיון דרצו לקיים התורה והא דלא קיימו את המצות היתה רק מחמת אונס.

ובפניני הרב מהגרי״ד מבוסטון דמלחמת החשמונאים לא היתה נגד יוונים אלא נגד היהודים המתיוונים שרצו לשנות. והא דתיקנו בנוסח התפילה דניצחו ה״יוונים״ וכו׳, היא בלשון סגי נהור דלא רצו לדבר סרה בישראל שלחמו נגד רשעי ישראל. ולחמו כדי שלא יגררו שארי הפשוטי עם בישראל. ולאחמ״כ תיקנו אז הי״ח דבר כדי לחזק הדת בישראל ובהעם. וי״ל דלכן קבעו בספה״ק דחנוכה, ובפרט זאת חנוכה בסופו (אשר לאחריו היא ״אויס״ חנוכה…), מסוגל לתשובה, כיון דכל ענין המלחמה היתה נגד הרשעי עם ולחזק מעמד פשוטי העם בדתן ורצו שישיבו.

ב). כדאמרנו בשיעור לדף פ״ט-צ׳ במושכל ראשון הדבר שהיא נדיר וחריג חשובה ועדיפה יותר בעיני בני אדם מעל לדבר התדיר, אבל חז״ל קבעו להיפך מזה דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. וי״ל דהא דקבעו חז״ל ככה היא רק משום סיבה משפטית תהליכית טכנית כדי לברר וודאות האיך להתנהג בכל מקרה ועי״ז העניקו חשיבות לדבר התדיר.

אבל י״ל דערכם בזה היתה להגין על הדבר התדיר מעל הדבר החריג שרוצין בהן בני אדם, אלא להיפך דהקדושה העיקרית מתמצה בחיי בני אדם בהדברים שחוזרים שוב שוב בכל יום בתדירות ובהרגל, וזהו העיקר הקדושה בחייו (ודלא כבנוצרות שהעניקה עיקר הקדושה להדבר שמופיע חד-פעמי). וזהו דקבע הרמב״ם בהל׳ דעות דמדות הנכונות והשלימות נקנות בהאדם רק כשיש לו הרגל שמתמשך באלו המדות, וכמו״כ כתב במו״נ (ח״ג פנ״א). והיא עפ״י מה שקבע אריסטו בספר המדות שלו דמדה טובה בהאדם היא תכונת אופי שלו שהוא רגיל בו בכל יום.

וכמו״כ מצינו בענין הקשר והנאמנות שיש בזוג, שהיא בהדברים שרגילים בהן בכל יום ביניהם, ולא בהדברים שקורים רק לפעמים. ולכן אכן חילקו חז״ל דמצוי אינה דוקא בגדר תדיר, כיון דכל ענין התדירות היא להראות הנאמנות בהפעולות, שאינה בדברים שהמה רק מצויים יותר.

וי״ל ג״כ דהדבר שהיא תדיר יותר היא חשובה יותר כיון דצריך להיעשות בכל יום (אע״ג די״ל בזה ג״כ להיפך).

ובתורת החסידות מיזגו את זה דענין התדיר שבכל יום היא דבכל יום העבודה אכן חדשה היא ועבודת כל יום משונה מחבירתה. ובזה י״ל דלכן סברי ב״ה בנרות חנוכה דמוסיף והולך דמעלין בקודש דלא כב״ש שפוחת והולך. והיא דלא ראו בה כהב״ש דענין הקדושה היא האירוע הפתאומית אלא להיפך במה שהאדם רגיל ביה ובזה אכן מוסיף והולך בכל יום בתדירות.

ובשיח השדה הביא הגר״ח קנייבסקי שחלק עם אביו הקהלות יעקב אי ברכת החמה קודם לברכת האילנות. הגר״ח קנייבסקי סבר דכיון שמטבע הברכה של ברכת החמה, שהיא עושה מעשה בראשית, היא תדירה לכמה אירועים לכן קודמת לברכת האילנות שמטבע שלה היא רק לברכת האילנות. והיא דראה את ענין קידמת התדיר כסיבה משפט תהליכית, ולכן אזלינן בתר מטבע הברכה. אבל הקהלות יעקב סבר דאזלינן בתר המחייב וכיון דמחייב האילנות היא תדירה מעל מחייב ברכת החמה, מקדמינן את ברכת האילנות. והיא דראה במה שרגיל בה האדם במשך ימי חייו דזהו מה שקובע התדירות.

ג). תוס׳ הקשה דלמה חיפשה הש״ס ילפותא דחטאת העוף קודם לעולת העוף, והא כבר קבע המשנה דחטאת קודמת לעולה מפני שהיא מרצה? ותי׳ דאפשר דזהו רק בחטאת בהמה שיש לה הקטרה משא״כ בחטאת העוף דאין לה הקטרה. וביאר החזו״א דזהו דקמ״ל הש״ס דלמכפר יש לה דין קדימה אף בלי אימורים.

ד). י״ל דהא דתיארו חז״ל את הקרבן שהעשיר והעני משונים בה ״קרבן עולה ויורד״ היא מפני דראו בהעשירות כגלגל החוזר, ועולה ויורד להאדם במשך ימי חייו.

ה). התוס׳ הרא״ש בהוריות דף י״ג ביאר דחטאת העוף קודם לעולת בהמה, אע״ג דמעשה בהמה קודם לחטאת העוף, והעולת בהמה קודם למע