Episode Details

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א

שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף

כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו

תקציר השיעור:

רש״י בחולין דף י״ז דלר׳ ישמעאל יש סתירה בין פ׳ אחרי בספר ויקרא, שאסר כל שחיטה בחוץ ואף חולין, לבין פ׳ ראה בספר דברים שאסרה רק שחיטת קדשים בחוץ, וביאר הרמב״ן דזהו פשוטו של מקרא (אשר ר״ע חלק עליו דלא סבר דיש רובד של הפשט אשר הדרש בנוייה עליה). אבל תוס׳ חלק עליו בזה. וכדאמרנו בשיעור לדף ק״ו-ק״ז בפ׳ אחרי אסרה התורה לשחוט ולהעלות בחוץ ולאכול הדם ולכסותה. אשר בהעבר סברי דהדם יצעוק מן האדמה והאדמה ילחום נגד שופך הדם בעבור זה (באופן מיאסמית) כדכתיב בהריגת קין את הבל, וכדחזינן באיוב (ט״ז י״ח) וביחזקאל (פ״ז ופ״ח) דרגיעת דם הנרצחים היא רק אי יתכסה בהאדמה. ולכן יעץ ראובן לאחיו להשליך את יוסף להבור, ואף אי ימות שמה, דלא ישפוך את דמו להארץ ולא יתכסה כולו האדמה שחזו ביה משום סכנה מיאסמית, ואף יהודה כשיעץ למוכרו אמר שלא ירוויחו ממון בזה אי יהרגו אותו אף אי יתכסה כל דמו ולא יהיה בו משום סכנה. וזהו דקבעו חז״ל באבות (פ״ה מ״ט) דגלות מהארץ בא לעולם משום שפיכת דמים. ומזה חזינן דאע״ג דנתנה התורה הסיבה בפ׳ אחרי לאיסור שחוטי חוץ מחמת דלא יזבחו לשעירים וע״ז, אפ״ה חזינן דאסרה התורה אותה בעיקר מחמת שפיכת הדם של הבהמה (אשר מכגון זה אכן חזו חז״ל ושימו את עבודת הדם בהקרבנות כעיקרית). ולכן סבר ר׳ ישמעאל דהרשה התורה בהמדבר רק לשוחטן במשכן, דכששופך דם הבהמה בהמשכן לכפרה באופן שמחשיב הדם לכפר על דם ונפש עצמו להציגה במקומו, אז יגן אדמת המשכן על זה (וכן משמע בהרמב״ן בויקרא י״ז א׳). אבל הרשה אותו בהחיות שא״א להביאם לקרבן במשכן, שכשיצוד את החיה ויאכל אותה שכשישפוך את דמה יכסהו בעפר. והחינוך (מצוה קפ״ז) ביאר הטעם של כיסוי הדם שהיא לכסות הנפש כדי שלא לקבוע אכזריות בנפשינו, והרדב״ז במצודות דוד ביאר דהיא משום דמן הראוי היא לקוברו ולהסתירו כמו שהנפש נסתרת בתוך הגוף, אשר הדם היא הנפש. ולכן ביאר הרמב״ן דזהו הטעם שאין מצות כיסוי הדם בדם בהמה, דעל הרוב יצווה התורה וכיון שרוב שחיטתן היא במקדש אשר בזה מגינים על עצמן מסכנת שפיכת הדם אין צורך בכיסויין להגן על סכנת הדם.

והנה כדאמרנו בשיעור לדף ק״ח בימי אדה״ר לא היו הבע״ח מיועדים לעבודת האדם ונשתנה בימי נח לאחר המבול. אבל כשהיו ישראל במדבר חזרה שוב במקצת לזה דיעודן המה לכפר על האדם ולא לעבודת האדם לאכילתו. אבל כשנכנסו לא״י סבר ר׳ ישמעאל דמשום דלא יכלו למלאות יעוד זה מחמת ההכרח של ריחוק מהמקדש, לכן הרשה התורה לשוחטן בחוץ לחולין אבל לא להעלותן ולהקטירן בחוץ. ולכן כדאמרנו בשיעור לדף ק״ו-ק״ז סבר ר׳ יוסי הגלילי כוותיה דאין איסור של שחיטה בחוץ כי אם בהעלאתן. (אבל אפ״ה ביאר הרמב״ן דעדיין ישחוט החולין כמו בהלכות שחיטת קדשים כאשר צויתיך, כדי שעי״ז עדיין יקיים במקצת את ההגנה של שחיטת קדשים מסכנת שפיכת הדם.)

אבל ר״ע סבר דכל התורה מאוחדת היא בזה ואף הפרשה בפ׳ אחרי בספר ויקרא לא אסרה כי אם משום קדשים בחוץ ולא משום סכנת הדם; ולכן הביא התו״כ את הפסוקים של פ׳ אחרי להלכות שחוטי חוץ, כיון דהספרא היא מבית מדרשו של ר״ע. (וק״ק על הבבלי דהביא תנא דבי ר׳ ישמעאל בזה מפ׳ אחרי והא לר׳ ישמעאל לא איירי הפרשה בפ׳ אחרי בכלל משחיטת קדשים בחוץ דוקא כנ״ל. והיא מעריכת התלמוד מעצמם, וכעין מה שביאר החוקר צורי בהחילוק שבין דרך הלימוד בדרום של בבל ובין מרכז בבל, דישיבת פומבדיסא עסקו לפענח המושג ובית מדרשו של סורא שעסקו בפסוקים, ומהם קבע הש״ס דשאל שמואל מהאמוראים שלאחריו להסביר את הפסוקים.) והכוונה בהדגוש של התורה על חלק השחיטה בזה י״ל דהיא כדביאר החינוך (מצוה קפ״ו) דהתורה לא התירה לשחוט ולהרוג בע״ח לאכול בשרן כי אם אי היא לכפרה או לצורך בני אדם, ואי שוחט אותה בלי שום תועלת כשחוטי קדשים בחוץ, אז הא לא הרשה לו לשוחטו בכלל והוי כשופך דם (אע״ג דאינו כ״כ חמיר כשופך דם האדם). ולכן י״ל דסבר הת״ק, שהוא בשיטת ר״ע דמחייב בין על השחיטה ובין על ההעלאה, דהשוחט להדיוט חייב כיון ששפך דם ללא שום צורך, ובשנים שעשאוהו פטור כיון דלא הרג הנפש בעצמו וכמו שפטור בזה ברציחת אדם. משא״כ בהעלאה אינו חייב אי העלה אותו להדיוט כיון דלא עשה בזה כלום ממבט של קדשים, משא״כ חייב בשנים שעשאוהו כשהעלו לה׳ בחוץ כיון דחיללו בזה את הקודש. ולכן פטר הקמיצה במנחה בחוץ, אע״ג דהיא במקום השחיטה, דלמעשה אין בה שפיכת דם.

והרמב״ם בהל׳ שחיטה (פ