Episode Details

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א

שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף

כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו

תקציר השיעור:

א). הברכת הזבח גרס ד״רב״ הביא הברייתא של ק״ו שדן ביה ר״א בר״ש, ולא ״רבא״ דחי כמה דורות לאחמ״כ.

והא דסיפר ר״א בר״ש את הדיון שהיא כעין סיפור ודיאלוגיה שבין הטבול יום והטהור, היא באופן פדגוגית כדי להקל על הלומדים שיזכרו את הדיון.

וכשסיים הסיפור פירש״י ד״יצא הטבול יום״ היינו שיצא בפחי נפש, והראב״ד בפירושו על תו״כ ביאר דיצא טבול יום נקי מנכסיו לזכות בהקדשים.

ב). כדהבאנו בשיעור למכות דף י״ח-כ״א ביאר המו״נ (ח״ג פמ״ו) דהסיבה דמנחת כהן היא כליל, דאל״כ הא לא מינכר דהביא כלום שהקומץ זוטר שמקריב ממנה זוטר היא.

ג). תוס׳ הקשה דכשהקשה הטבול יום על הק״ו שדחה אותו מחטאת שהורע כחו דאינו חולק ממנה לאנשיו ועבדיו, למה לא הקשה דבחטאת יפה כחו ככח הטהור באכילתה, משא״כ חזה ושוק של שלמים שהורע כח שניהם באכילתה?

ד). תוס׳ ביאר דרב אחאי בסוגייתן, דלשונו בהש״ס משונה היא, הוא רב אחאי בעל השאילתות שבזמן הרבנן סבוראי, וכמו״כ בריש כתובות, והקשה דרב אשי שם, שהיה אמורא מקודם זמנו, קאי על דבריו.

ומקושיית רב אחאי משמע דבכור ג״כ נאכל לנשיהם בניהם ועבדיהם כשיטת הרמב״ם ולא כשיטת הרשב״א, ועיין בשיעור לדף נ״ז.

והחפץ חיים בזבח תודה ביאר דהש״ס הודה לדינו של רב אחאי דאין הטבול יום חולק בבכור רק דדחה שאין יכול ללמד את זה מהכתוב.

ורש״י הקשה דהא בחולין דף קל״ג ע״ב חילק הש״ס בין מתנות כהונה שבמקדש שהיא לאנשי בית אב, ובין המתנות שבגבולין כתרומה ופדיון בכור שאינו תלויין בהבית אב ויש לו להבעלים הטובת הנאה שיוכל למתנה לכל מי שירצה. וא״כ קשה דהא בבכורות כ״ח ע״א חייבו ליתן הבכור לכהן בין תם ובין בעל מום, וא״כ הא לא הוי מתנה שבמקדש, ושם בדף כ״ו ע״ב קבע הש״ס דבכור תם היא ג״כ מתנה מחיים לכל מי שירצה, וא״כ מהיכי תיתי להקשות שרק הטהור יוכל לחלק ביה, הא הבעל יכול ליתנו אף לכהן טמא שאינו ראוי לעבודה? ותי׳ דאכן אינו יכול ליתנו כי אם לכהן טהור. וההגרי״ז בהל׳ בכורות הוכיח מזה שיש בהבכור ג״כ חלק של מתנות שבמקדש דמפני כן אינו יכול ליתנו לכהן טמא.

ה). הרמ״א ביו״ד סימן רמ״ו פסק דיכול להיכנס לבית המרחץ אף אי אז טריד בלימודו ויש לחשוש שיהרהר שם בדברי תורה. וביאר החכמת שלמה באו״ח סימן צ״ג דההיתר של לאונסו שאני היא ששאי הירהר אח״כ לאונסו אינה פטור אלא אין בה איסור בכלל, ולכן אין חוששין לזה מעיקרא. (ומספרין דכשהגידו לה חוזה מלובלין חידוש בהמדע בתוך התורה מר׳ יהונתן אייבשיץ, הריח בה ריח ביהכ״ס שחידש אותה שם.)

ו). הבעלי תוס׳ לא התפתחו בהמדע בדיונם בהלכה מכיון דבזמנם אכן לא התפתחה המדע בכלל. ובעידן המודרני שהתפתחה המדע באותה זמן התעוררה ג״כ ההשכלה ונטייה מהדת, ולכן פחדו מלעסוק בה. אבל בימינו כבר פג הפחד דמחמת זה יטו מהדת, ויש לעסוק בה ולהשוותה לדיני התורה.

ז). הפסקי הרי״ד פסק דאי אירע פסול בהבשר ולא זכו הכהנים בעורה, אז שורפין העור ביחד עם הבשר.

והשיטמ״ק ורש״י בתמורה כ״ג ע״ב פי׳ דעורות של עולות קיץ המזבח, להמ״ד שאינן לכהנים, מוכרים אותה וקונים בדמיה עוד עולות.

ח). תוס׳ הקשה דלמה ממעט עורות של מותרות העולה שהיא משל ציבור, יותר משל עורת עולת התמיד דהיא ג״כ עולת ציבור? ותי׳ דממעט אלו כיון דמעיקרא היו של יחיד וניתותר. וי״ל דהא דנותנין העור לכהנים אפשר דאינו מכיון דהיא חלק מהקרבן, שהרי אינו נקרב ביחד עם בשר העולה, אלא היא ממש שכר עבודתו. ולכן אי עכשיו כבר אין כאן ״איש״ היחיד דמעיקרא הנותן לו את השכר, ואבדה התואר של עולת ״האיש״ היחיד ונשתנה לעולת ציבור, אז אינו נוטל אותה דכבר אינה נחשב כ״איש״. משא״כ ציבור סתמא אכן יש לחשבה כ״איש״ שלא אבדה את זה.

והרי״ף בפ״ק דברכות פסק דאין תפילת נדבה בציבור, כיון דתפילות המה כנגד הקרבנות, והציבור אין מביא קרבן נדבה. והקשה הבעל המאור דהא מותרות המה משל ציבור והמה נדבות? והרמב״ן במלחמות ה׳ תי׳ דאין שום ״תחילת״ הקדש שהיא נדבה בציבור, ועוד דאכן קרינן למותרות ״עולת הקדש״ ולא ״עולת ציבור״, דהיא משום דאלא הריצוי היא לציבור אבל אין הציבור מ