Episode Details

המאיירת דנה שמיר אוהבת לחשוב על עצמה כמספרת סיפורים. ״יושבים לי בראש המון סיפורים פרגמנטליים, וכל כמה שנים הם מוצאים דרך לצאת החוצה״, היא אומרת. למעלה מ־30 שנה שהיא יוצרת בטכניקות שונות, ובמקביל מלמדת, מרצה ומנחה בשלל מקומות.

היצירה שלה, לדבריה, נובעת הרבה פעמים ״מתוך סביבת סיפורים שאני שקועה בה באותה התקופה. האמת שלי - וגם העבודה שלי - היא פיגורטיבית, גם אם היא מאוד כאוטית, וחשוב לי גם שיידעו באיזה מוד הייתי כשיצרתי אותה״.

לאורך כשלושה עשורים שבהם היא יוצרת, היא עוסקת באופן רציף במה שהיא מכנה ״סבלות״ – מה שבא לידי ביטוי באי־נחת, בסבל אנושי, בדמויות של חיות שחוזרות על עצמן וב״שואות קטנות״. בין אם זה בעפרונות, בצבעי מים, בתחריט או לאחרונה גם במגזרות נייר – היא נאמנה לעבודה הידנית, גם לאור האפשרויות הטכנולוגיות הנוכחיות. 

״אני לא יכולה לחשוב על אדם שמצייר או מייצר ללא המגע. היצירה היא סוג של הארכה של הגוף שלי. אני לא מרגישה את זה כשאני לוחצת על כפתורים. במעט הפעמים כשביקשתי מסטודנט לצייר באייפד, הבנתי את העיקרון אחרי כמה דקות וחזרתי לעיפרון״.

את ה״הנאה הצרופה״ הזו היא מנסה לשמר וגם ללמד את הסטודנטים שלה. ״אני נאחזת ברגליים שלהם, אומרת להם קודם כל ללמוד ולחשוב – כי אולי אלה השנים האחרונות שבהן הם יוכלו לעשות את זה. הם צריכים ללמוד לאהוב גם את הטעויות״.

אחרי שלמדה ועסקה בתחריט במשך שנים רבות, מרביתן באיטליה, גילתה בשנתיים האחרונות את מגזרות הנייר, בהתחלה מתוך מקום פיזי: ״לאחר אי אלו סבלות, היתה לי תחושה שאני צריכה לחזק את המוטוריקה העדינה של הידיים שלי. נשביתי, ומאז אני תקועה עליהם. 

״אני לא מסתפקת רק בגזירה אלא מציירת עליהם. עוד לא מיציתי את הטכניקה ועוד לא נאמרה המילה האחרונה. אבל אני לא מתייאשת מחומרים – אני אשב איתם עד שאפצח אותם לגמרי״.